התנועה הנאיבית הקובנית, אשר צמחה באמצע המאה העשרים, התפתחה באופן משמעותי בסביבות 1980, כאשר האמנים הנאיבים המקומיים החלו להתכנס בסדרה של פגישות במטרה לחזק את ה"קולקטיב" של האמנים האוטודידקטים ולשפר את הדימוי של האמנות הנאיבית הקובנית. תוך שנים ספורות, בשנת 1994, התנועה פרחה והפכה ל-"אל גרופו באיאטה", ארגון מקצועי של האמנים הנאיבים המובילים מקובה, שרובם היו מרוכזים לא רחוק מסנטיאגו דה קובה. האמנות הנאיבית הקובנית היא תערובת ייחודית של מיסטיקה, טקסים מקומיים ודת, כמו גם, חלומות, טבע וחיי היומיום. היא שואבת את השראתה מתושבי העיירות ועובדי השדה המסורים, וכן מהנופים, הארכיטקטורה וההיסטוריה המקומיים. ג'ראלד מויאל, בספרו, "אמנות קסומה של קובה", מסביר כי הנאיביות הקובנית מושרשת עמוק הן בתרבות המקומית והן בתרבות האפריקאית, והעוגן הדתי שלה "נולד במפגש בין הנצרות שכפו הכובשים הספרדים ובין האמונות האנימיסטיות...ממערב אפריקה".

בברזיל, האמנות הנאיבית הופיעה בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, עם תערוכותיהם הראשונות של סילביה דה לאון שלראו וחוזה אנטוניו דה סילבה, והזמנתו של האמן הנאיבי הייטור דוס פראזרס להשתתף בביאנלה הראשונה של סאו פאולו. הסבר אפשרי לעלייתה המאוחרת של האמנות הנאיבית בברזיל מעוגן בנסיבות היסטוריות. בעוד שהאמנים הצרפתים אנרי רוסו, אנדרה בושאן וקאמיל בומבואה, והאמריקאים אדוארד היקס ו"גרנדמא" מוזס, אם נזכיר רק כמה שמות (אם כי המוכרים ביותר), כבר היו בבחינת "נוכחות חובה" במוזיאונים חשובים בעולם, עבודותיהם של חלוצי האמנות הנאיבית בברזיל צוירו באזורים נידחים של המדינה והתגלו באיחור רב. משום כך, עלה השחר על האמנות הנאיבית של ברזיל רק במחצית השניה של המאה העשרים. האמנות הנאיבית של ברזיל רצופה בניגודים עצומים, הנובעים ברובם, מערבוב שלל תרבויות המוצא השונות, מכל קצוות העולם – כגון אירופאית, אפריקנית ואינדיאנית – ברחבי הארץ העצומה. תערובת זו משמשת קרקע פורייה להתפתחות אמנים מקוריים ביותר. הברזילאים הם אנשים שמחים, ספונטנים ויצירתיים, ונטולי מעצורים בביטוי רגשותיהם, ותכונות אלה, בשילוב עם מרץ הנעורים של התנועה המקורית, ממשיכות להשתקף בעבודות האמנות הנאיבית הנוצרות גם כיום.

את הנאיביזם בארגנטינה לא ניתן לסווג בקלות. מנהגיהם של ילידי המדינה ומסורותיהם, מעולם לא השפיעו באופן משמעותי על האמנים הנאיבים המקומיים, כפי שתרבויות האינקה, המאיה, האצטקים ואפריקה השפיעו על עמיתיהם האמנים בצפון. במקום זאת, גלי ההגירה לארגנטינה – במיוחד מאירופה – במאתיים השנים האחרונות, ובעקבותיהם מיזוגם של המנהגים והמסורות האירופאיים והאחרים עם אלו של האוכלוסייה הילידית, השפיעו רבות על חיי התושבים, אופיים וכללי המוסר שלהם, כמו גם על האמנות, האדריכלות, המוזיקה והספרות של המדינה. השפעות אלו ניכרות בבירור ביצירות האמנים הנאיבים הארגנטינאים, המתארות בצבעים מלבבים ובפרוטרוט את ההדים העולים מן העיר (במיוחד בואנוס איירס, "הפריז של דרום אמריקה"), את קצב הטנגו, מקצב הפאמפאס, הילוכם הגאה של הגאוצ'וס ויופיה השקט של פטגוניה.