מרטין יונאש – רטרוספקטיבה: אדם ואדמה

מההודעה לעיתונות:

..."מרטין יונאש הוא אמן שעושר כישרונו ודמיונו האסתטי מדרגים אותו כאחת הדמויות המופלאות ביותר בעולם האמנות הנאיבית. יונאש תרם באופן משמעותי לגיבוש 'אסכולת' קובצ'יצה, קבוצת איכרים-ציירים שאבותיהם התיישבו בכפר הסלובקי קובצ'יצה (בחבל וויוודינה של סרביה – יוגוסלביה דאז) בראשית המאה העשרים, ועבודותיהם זכו להערצת הקהל בעשרות מדינות ב-50 השנים האחרונות", כותב דר' מליצ'רצ'יק, בדברי הפתיחה שלו לקטלוג.

יונאש היה המנהיג הבלתי מוכתר של קבוצת קובצ'יצה. ציוריו מתווים פילוסופיה כוללת הנוגעת ביחסי גומלין בין העשייה האנושית לגורל, לחוכמה ולטבע. בדיו גדושים במידע אודות איש הקרקע.

כמי שגדל בביתו של פרוון, אליו נהגו להגיע אנשי הכפר והסביבה לשיחה ולמסחר, ינק יונאש הצעיר את סיפוריהם של האנשים, אשר הרבו לשוחח על חייהם העצובים והמשעשעים ועל הווי החיים בקובצ'יצה.

"זו הייתה האוניברסיטה שלי. פנטזיות עלו בראשי והייתי חייב להוציא אותן החוצה, אז התחלתי לצייר", מספר יונאש לדר' מליצ'רצ'יק.

את ציוריו הציג לראשונה בכפרו בשנת 1952 ועבודותיו התבלטו בייחודם.

כל חייו נהג לשלב בין עבודתו כאיכר-איש אדמה, לאהבתו לציור. עבודתו הקשה והמתמשכת בשדות העניקה לציוריו את ביטויים האמנותי הייחודי.

האדם, או ליתר דיוק האיכר, הוא הנושא הדומיננטי בעבודתו האמנותית. ציוריו משקפים בבהירות את חיי היומיום, לפעמים אפילו באופן נטורליסטי. "זהו אמן האוחז במעדר ביד אחת ובמכחול בשנייה".

הדמויות של מרטין יונאש הן מעט גרוטסקיות, כאילו עמדו מול ראי עקום. ראשיהם קטנים וכפות ידיהם ורגליהם גדולות. יונאש מסביר: "כדי לבצע את עבודתו, האדם זקוק בעיקר לידיו ולכפות רגליו. הן מתעייפות ראשונות, ולכן הוא מכיר אותן הכי טוב. ... אני זוכר היטב את הרגליים העצומות האלה, את כפות הרגליים הנפוחות, וכפות הידיים הכבדות המשתלשלות מתחת לשולחן שתחתיו נהגתי לשבת כילד קטן, כשבאו אורחים לבקר בביתנו. ראיתי רק את אותן סוליות עצומות, את כפות הידיים הבלויות, הגדולות כמעדרים."

מרטין יונאש מתבונן באדם במצבים יומיומיים: בעבודה ובמנוחה, בשוק ולצד הפלך, חולבים ומורטים נוצות, אופים לחם ומתקוטטים במסבאה המקומית. הוא מפרש את המציאות בדרכו האישית, האינדיבידואליסטית, ומוסיף פרטים קטנים, אך משעשעים. הוא משתמש בעקומות של תנועה אבסטרקטית ובצבעים רוויים יתר על המידה כדי להדגיש את הפסיכולוגיה של דמויותיו. אך אפילו בסצנות המציגות את רגעיו הקשים ביותר של האיכר, תיאוריו האקספרסיביים שומרים על אופטימיות נצחית. מסביר יונאש: "האיכרים שנחים בציורי נשענים תמיד על כלי עבודתם. האיכר לא מתיישב לנוח, כי הוא יודע שיהיה לו הרבה יותר קשה לקום אחר כך ... העולם שאני רוצה לשמר בציורי הוא עולמי, העולם שבו אני חי, ובו חיו אבי, ואבא שלו, ודורות של אבות אבותיי הסלובקים. אני לא מצייר טרקטורים וטכנולוגיות חקלאות חדישות. אני מוריש את הנושאים הללו לצעירים."

גווני כתום זוהרים שולטים בעבודותיו של יונאש: דלועים, גבעולי תירס, אלומות, השמש, החיטה. הוא הסביר: "הצבע הזה מפייס ומרענן אותי. זה צבע אופטימי – צבע הקציר. לכן אני מרבה להשתמש בו. הוא נותן תחושה של אדמה, ריח של יבולים וכיכרות לחם. זה נפלא, לחכות להבשלת החיטה ששתלת במו ידיך, לגרעינים שתוכל לחוש בידיך הכבדות. ההרגשה הזו יכולה להזין אותנו, והיא שווה יותר מכל הכסף. ותאמין לי, לפעמים העיניים שלי מתמלאות בדמעות של אושר."

בזמן מלחמת העולם השנייה, הושם יונאש במחנה עבודה, ממנו ברח והצטרף לפרטיזנים. הפרטיזנים פרסמו באותה עת עיתון קיר "בויובניק", בו שימש כצייר.

ב- 1946, שב מן המלחמה לביתו ההרוס, אימו חלתה, אחיו איבד את רגלו ואחיותיו נותרו רווקות.

הציור שימש לו מפלט מחייו הקשים. ב- 1952, כאמור, הציג את תערוכתו הפומבית הראשונה.

יונאש, כמו שאר חבריו האיכרים-ציירים, לא למד ציור באקדמיה. באחד הימים הגיע לתערוכתם צייר מלומד, מן העיירה הסמוכה, אשר אמר להם "כשאתם מציירים, עשו את מה שטבעי לכם,

איך שאתם מרגישים. ציירו את מה שאתם רואים בסביבתכם, את מה שקרוב אליכם, תפסיקו להעתיק". הם אימצו את עצתו וכל אחד מהם יצא לדרכו העצמאית.

מאז שמרטין יונאש נטל את המכחול לידיו, הציור הפך בשבילו לאובססיה של ממש. הוא ישב לצייר בכל רגע פנוי. אך זמן פנוי, בעיקר כשהיה איכר, היה מצרך נדיר.

לאחר שהגיע לגיל 60 ופרש מעבודתו החקלאית, הקדיש את עיקר זמנו לציור. אלה היו שנים פוריות מאד עבורו.

יונאש דאג לתעד את ההיסטוריה של בני עמו. הוא נהג לאסוף ציורים, מסמכים היסטוריים, ספרים וכתבי עת ישנים המתייחסים להיסטוריה של הסלובקים בוויוויצינה. הוא היה פטריוט גדול, אשר רצה להנחיל את המורשת הרוחנית תרבותית של עמו לדורות הבאים.

ומסכם דר' מליצ'רצ'יק את מאמרו בקטלוג:

"מרטין יונאש, באמצעות ציוריו, הותיר לנו מורשת החוגגת את האדמה, את פריה, ואת האנשים שמוצאים בהם את מחייתם. יש דרכים רבות להתבונן בציוריו של יונאש. ללא ספק, אנו סופגים אותם קודם בעינינו, אבל לאחר מכן עלינו גם 'לקרוא' אותם, הן כפרוזה נוקבת והן כשירה דקת-רגש, משום שכאלה הם באמת. רק כך נוכל באמת לחוש איך הם מרטיטים וחובקים את נשמתנו."