About Us
What is Naïve Art

Gallery
Countries
Artists


What's New?
Contact Us
  Art Blog
Search:
  http://www.facebook.com/ginagallery
מהי אמנות נאיבית?


מהי אמנות נאיבית?

לרבים מאתנו, המונח "אמנות נאיבית" מעלה על הדעת את הבקעות הירוקות והכפרים המאושרים של אנה מרי רוברטסון ("גרנדמא") מוזס, את הצמחייה השופעת והג'ונגלים האקזוטיים של אנרי רוסו, ואת איי הים הדרומי עטורי הדקלים והנשים הטהיטיאניות הטהורות של פול גוגן. הברזילאים מזהים את האמנות הנאיבית עם ציורי הכפר הססגוניים של אנה מריה דיאס; המוטיבים הפולקלוריסטיים של רוזינה בקר דו וואל והפרשנויות עתירות-התובנה של חוזה דה פרייטאס לכתבי הקודש. אמנות נאיבית ממזרח אירופה מתקשרת לסצנות הכפר החזקות של איבאן ג'נרליץ' ולשדות הפורחים של איבאן רבוזין. בישראל, אנו זוכרים את הסצנות התנ"כיות והדימויים הקבליים של הזייגרמאכר (השען) מצפת, שלום מושקוביץ, המכונה דרך חיבה "שלום מצפת", ומתענגים על הפנטסמגוריה האנכרוניסטית של גבריאל כהן.

אך יהיו אשר יהיו האסוציאציות שהמונח "אמנות נאיבית" מעלה בנו, אי אפשר שלא להתרשם מן הקסם הכמעט-אוניברסלי של צורת האמנות הידועה בשם זה. אפשר שקסם זה נובע מפלטת הצבעים השמימיים, מעוררי השמחה, בה בוחרים האמנים הנאיבים לתאר את נושאיהם. אולי זו הפשטות של הז'אנר, המעלה בזיכרון עידן שחלף, עידן שבו החיים היו מטורפים פחות, הטלפון היה בבחינת חידוש נדיר ומכונת הכתיבה הייתה מתת שמיים. ושמא נובע הקסם מטבעם העל-זמני של נושאי הציור, המזכירים לנו הזדמנויות שהוחמצו, ודרכים מופלאות שמעטים ההולכים בהן. מסקנה אחת היא בגדר ודאות: זו אמנות המחממת את הלב ומפייסת את הנשמה.

אמנות נאיבית מתאפיינת בתמימות מרעננת ובשימוש שובה-לב בצבעים עזים, בפרספקטיבה ילדית ובקנה מידה אישי-ייחודי. היא מתארת סצנות פשוטות, קלות להבנה מחיי היום-יום, תוך שימוש רב באידיאליזציה. האמן הנאיבי - במקרים רבים אוטודידקט - מזמין אותנו לקחת חלק בחזון סגולי בפשטותו, אך אישי ומגובש ביותר, של העולם - זה שהיה, זה שהווה, או זה שאמור להיות. הוא מציע לנו, תכופות בפרטנות מדוקדקת, ייצוג על-זמני ואופטימי של מעשיה נושנה או סיפור תנ"כי, של מעשה שגרתי או אירוע עכשווי, של טקס מיוחד או פעילות יומיומית. הציור הנאיבי רוחש צבע והתרגשות, גדוש בהומור דק ובכנות חושפנית, ומבעבע בחמלה ובאהבה ללא מצרים.

מציורי המערות ועד ימינו אנו, האמנות הנאיבית חוצה עידנים ותרבויות. כפי שצויין ב"אנציקלופדיה העולמית לאמנות נאיבית" (ביהאלי-מרין וטומאשביץ), העמים המכונים "פרימיטיביים", שחיו בתקופת האבן, ינקו את השראתם מן הסביבה הקרובה, וציירו בעלי חיים מהם פחדו, או כאלה אותם רעו למחייתם. את הדמות הנשית ציירו כסמל פריון, ואת הגבר בשלל תפקידיו כצייד, כרועה וכעובד אדמה.

באמריקה הצפונית, האמנות הנאיבית הופיעה במאה השבע עשרה והשמונה עשרה, ונבעה מתוך עבודתם של בוני כרכרות, נגרי רהיטים, צבעים וציירי שלטים, שאומנותם – מרביתה דיוקנאות של בני המעמד העליון, נופים וסצנות היסטוריות – נוספה במקרים רבים כבת לוויה למלאכתם המקצועית. יצירות נאיביות אלה (הידועות בשם “limnings”) צוירו תכופות על גבי עצים ולוחות ישנים, תוך שימוש בצבעים טבעיים כגון לפיס לזולי ומינרלים אחרים, צבעים צמחיים, אבקות מתכת וחלמון ביצה. מהתחלות צנועות אלה, התפתחה האמנות הנאיבית בארה"ב לציורי הקוויקרים שהעלו על נס שלום בין בני האדם והגינות חסודה (אדוארד היקס); בתי חרושת אפופי עשן ופיח וסצינות היסטוריות (ג'ון קיין); עבודות מסתוריות, חושניות וארוטיות (מוריס הירשפילד); נושאים דתיים (הוראס פיפין); וסצנות מחיי הכפר והמשק ("גרנדמא מוזס").

בניגוד ל"כור ההיתוך" התרבותי שהתפתח בין המהגרים שנהרו לארצות הברית, אלה שהתיישבו בקנדה ניסו לשמר את זהויותיהם האתניות, תוך שהם מציגים, במקוריות ובראייה רעננה, את סביבתם החדשה. מכיוון שמרבית הציירים הנאיבים של קנדה התיישבו הרחק ממרכזי האוכלוסייה של המדינה, עבודות האמנות שלהם עשירות בנושאים של טבע ובידוד, האח המשפחתית המבוערת וחיי הכפר, המשקפים את יופיה הפרוע והמדהים של קנדה, הנלווה במקרים רבים לתנאים קשים וקור מקפיא.

באירופה המערבית, תפסה האמנות הנאיבית מקום משמעותי בשלהי המאה התשע עשרה, כשאנרי רוסו, "לה דואנייה" (פקיד המכס), החל להציג את עבודותיו – לצד יצירותיהם של ואן גוך, סזאן, טולוז לוטרק, סרה, בונאר ומאטיס – בתצוגות הפריזאיות של הסאלון דז אנדפנדאנטס. בשנת 1891, כשרוסו צייר את תמונת הג'ונגל הראשונה שלו, צייר פול גוגן, שעזב את ההמולה האורבנית של פריז לטובת חיי הפשטות של הים הדרומי, את "נשות טאהיטי" שלו.

בצרפת, גישתו החופשית והבעתו היצירתית של אנרי רוסו העניקו השראה לאמנים הנאיבים של המאה העשרים. בדומה לרוסו, אמנים אלה השתייכו לפשוטי העם: לואי וויווין היה דוור; אנדרה בושאן, גנן; ז'ול לפרנק סוחר במוצרי ברזל; אמיל בלונדל, איכר. המקוריות הסגנונית שלהם, יחד עם החיפוש, ברוח רוסו, אחר יחסים הרמוניים בין האדם לטבע, יצרו עבודות שזכו להערכה רבה הן בציבור הרחב והן בין מבקרי האמנות. מגמה זו נמשכת עד עצם היום הזה.

עושר ההיסטוריה והמסורת האמנותית של בלגיה, יחד עם הנופים והאדריכלות המוכרים שלה, מהווים רקע לרעננות ולאלגנטיות של צייריה הנאיבים. נראה שקיים חיבור בין הריאליזם הימי-ביניימי של פיטר ברויגל האב לבין הדיוק הציורי והחזון הפיוטי של האמנים הנאיבים המובילים בבלגיה של היום. הפשטות והקסם חסר-הזמן של האגמים והאגדות, העיירות והטירות, הבתים והגנים, מציגים פיתוי שאין לעמוד בפניו (וסיפוק בצידו) בפני אמנים אלה, ואלונים ופלמים כאחד.

האמנות הנאיבית של הולנד משקפת חופש מרענן מהמגבלות המאפיינות את עבודות האמנות ה"אקדמאיות" ההולנדיות. האמנות הנאיבית בהולנד מעניקה אופי רומנטי ליחסי הגומלין השלווים שבין הטבע, האדם וממלכת החי. דכדוך משולב עם מתיקות עליזה בעבודה אחת, מוחלפים במלנכוליה מכובדת בעבודה אחרת. אמנם מזג האוויר האפור של המדינה מוחשי בהרבה מיצירות האמנות של ההולנדים הנאיבים, אולם תחושה יוצאת דופן של אור שוררת - הן בדימויים מסמררים של זכרונות אידילים והן בסצנות עוצמתיות של אירועים דרמטיים.

המאה העשרים הייתה תקופה של תהפוכות פוליטיות וכלכליות אדירות בספרד ובפורטוגל. אי השקט החברתי שנבע מתהפוכות אלה עורר, באמנים רבים, תשוקה לשמר על בד את התרבות והמסורות של האומה, כמו גם רגעים יומיומיים, על-זמניים של עידן שחלף. בין הציירים הנאיבים של ספרד ופורטוגל אנו מגלים את כל היסודות המסורתיים של הזרם הנאיבי. יחד עם זאת, מבט מקרוב מגלה הבדלים משמעותיים בנושאים ובסגנון. בעוד שהאמנות הנאיבית הספרדית משקפת את הקרקע הפוריה של דמיון ואידיאליזציה, זו של פורטוגל מיישמת דמיון ואידיאליזציה לתיאור אדמתם הפוריה. בעוד שהנאיבים הספרדים מציגים בגאווה את ההיסטוריה, האדריכלות והגנים של ספרד, כמו גם את הטקסים המסורתיים והכיכרות המפורסמות, הנאיבים של פורטוגל מציירים באהבה את אדמת מולדתם, עובדים בשדות, כפרים ללא רבב ושמיים בלי ענן – נישואין עליזים בין אדם, שמיים וארץ.

האמנות הנאיבית של איטליה צמחה באזור עמק הפו, בשליש הראשון של המאה העשרים. עם חלוף הזמן, הופיע הזרם הנאיבי האיטלקי גם באומבריה, לומברדיה, פיימונטה, סיציליה וסרדיניה. הציירים הנאיבים האיטלקים מציגים אידיאליזציה של אזור מולדתם, וממזגים דמיון פואטי עם ייצוג ארצי ונאצל של חיי היומיום. למרות שסגנונות האמנים הללו מכסים טווח רחב בין המעודן והאלגנטי; המדוד והריאליסטי; החלומי והאידילי; הלירי והעדין; הצבעוני ומחמם הלב; הם משקפים תמיד אהבה לחיי הכפר, לנוף הכפרי, ולפשוטי העם של איטליה.

פשטות ילדית שוררת בחלק גדול מהאמנות נאיבית של בריטניה. זו האווירה השוררת בציורים ההומים של חיי העיר; סצנה בלתי נשכחת של לימודים בכיתה; ורגעי שלווה לאורך חוף קורניש. האיפוק הבריטי המקסים מרחף מעל - בביקור בתיאטרון לונדוני, בטיילת החוף השלווה, בחלון ראווה בעל צבעוניות מעומעמת של חנות עתיקות מיוחדת; וב"חבר בעל הנוצות" בכלוב טרומפ לואיי.

ללא ספק, האקלים הקפוא ושעות השמש המעטות מקבלות מקום מרכזי בקרב הנושאים השולטים ביצירות של הנאיבים הסקנדינבים. עם זאת, אפשר לראות שכל אחד מאמנים אלה "צועד לפי צלילי מתופף אחר". בעוד שאמנים נאיבים רבים מפינלנד מתארים סצנות מושלגות מהקוטב הצפוני וחיות בר בצורה אינטלקטואלית ושקולה, אמנים אחרים פונים לסצנות שטופות שמש של כיכרות הומים וילדים משחקים. בעוד שחלק מהאמנים הנאיבים השוודים פורסים בפנינו נופים בעלי נופך אימפרסיוניסטי או שכונות פרברים המצוירות לפרטי פרטים, אחרים מתארים בפנינו "שעות מאושרות", בתי קפה ג'אז וממתקים מעוררי תיאבון. ואף על פי שבדרך כלל הנאיבים מדנמרק מתרכזים בארכיטקטורה ובחיי היומיום שבערים והעיירות המפורסמות, חלק לא מבוטל מהם פונה לקבל השראה מסיפורי התנ"ך ומהאמונות והמעשיות של הדייגים המקומיים.

באירופה המזרחית, התנועה הנאיבית נולדה בשנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים, בעיירה הקרואטית חלבינה ובסביבותיה. ציירים-איכרים מקומיים משם, דוגמת איבאן ג'נרליץ', יצרו את "תנועת האדמה", והחלו להציג בציוריהם את המציאות האכזרית של חיי האיכרים. בנוסף לכך, הם החלו לצייר על זכוכית בשאיפה לביטוי רב עוצמה על משטח דו-מישורי.

עם הגעתה של "תנועת האדמה" לעיר והתפשטותה מזרחה וצפונה לסרביה (במיוחד לסביבות קובצ'יצה ויגודינה), הונגריה ורומניה, רוככו מסריה בידי איכרים פחות פוליטיים בהשקפותיהם, אשר, מסיבות היסטוריות ותרבותיות, ראו את החיים בעין אופטימית יותר. התפתחות זו – שהשתקפה, לדוגמה, בסרביה בעבודותיהם של מרטין יונאש ודושאן יבטוביץ' – הולידה צבעים בהירים, רכים יותר, חזרה לציור על בד, ואידיאליזציה ציורית של חיי היומיום. אמנים אלה בחרו להדגיש את צד השמחה בחיים – ירידים, חתונות ופסטיבלים, ומילאו את בדיהם ביבולים שופעים, עלמות ורקדנים בלבוש ססגוני, ושמיים שטופי שמש.

האמנות הנאיבית הרוסית התפתחה בשני זרמים מקבילים – הראשון, אמנות איכרים ופולקלור, מעוגן במסורות פואטיות ומאופיין בסממנים פרימיטיביים ובסימבוליזם, והזרם השני, אמנות עירונית פופולרית, הכולל נושאים אישיים ואילתור, ומושפע ממגמות מודרניסטיות ומהשכלתם הכללית של האמנים. חרף מקורותיהם השונים של שני הזרמים, מכיל כל אחד מהם רבים מן המאפיינים המסורתיים של הזרם הנאיבי: צבעוניות ססגונית, פרספקטיבה ילדית ואהבה לירית לארץ ולאלה החורשים, זורעים וקוצרים בה.

במדינות מסוימות במרכז ודרום אמריקה, האמנות הנאיבית מקבלת השראה מהמיתולוגיה, המיסטיקה, התרבות והמסורת הילידית-מקומית. בעוד שתרבות המאיה השפיעה על האמנים הנאיבים בגואטמלה, הונדורס, אל סלבדור ודרום מקסיקו, ומנהגי השבטים המקומיים השפיעו על האמנים הנאיבים מפנמה; התרבות האצטקית העניקה השראה לאמנים הנאיבים ממקסיקו, ותרבות האינקה השפיעה על האמנים הנאיבים מאקוודור, פרו ובוליביה. באמצע המאה העשרים, ציירים אלה פנו בעבודותיהם לנושאים אתניים ופולקלוריסטיים: אמא אדמה ואמא טבע; טקסים דתיים ואמונות טפלות; לבוש ובדים מסורתיים; מקצבים והרמוניות של חיי היומיום. עד היום, הציירים הנאיבים הגואטמליים מאזור אטיטלן מציגים נושאים אלה במבט ציפור על קוטפי יבול ושווקי לילה, בעוד שהללו מאזור קומאלאפה משקפים אותם בתיאורי שווקים הומים, אוטובוסים עמוסים וטקסים חגיגיים.

האמנות הנאיבית המקסיקנית לוכדת את הרוח העממית המקומית והאנרגיה החיונית שלה, ומתארת - במגוון רחב של צבעים עזים – שווקים עמוסים גדושים בפירות, פרחים וכלי חרס; בנות יפהפיות בשמלות מקושטות; ואת חיי הכפריים בבית ובשדות. האמנים הנאיבים מאקוודור מתרכזים בעבודותיהם בחיים שבהרי הטיגואה, וכן בקוטופאקסי, הר הגעש האדיר; בפסגות מסוכנות המוצפות ברועי-צאן עליזי-רוח, עובדי אדמה ומבדרים חגיגיים; ובקונדורים הנוכחים בכל, המרחפים כמו מגוננים (לפעמים מאיימים) מעל. בדומה לאלה, עבודות האמנים הנאיבים מפרו מתמקדות בגבהים המשכרים של הרי האנדים, ומתארות את הצבע והחיוניות של החיים הקהילתיים והתרבות בארץ הצוקים השובים, הקסם והפלא.

התנועה הנאיבית הקובנית, אשר צמחה באמצע המאה העשרים, התפתחה באופן משמעותי בסביבות 1980, כאשר האמנים הנאיבים המקומיים החלו להתכנס בסדרה של פגישות במטרה לחזק את ה"קולקטיב" של האמנים האוטודידקטים ולשפר את הדימוי של האמנות הנאיבית הקובנית. תוך שנים ספורות, בשנת 1994, התנועה פרחה והפכה ל-"אל גרופו באיאטה", ארגון מקצועי של האמנים הנאיבים המובילים מקובה, שרובם היו מרוכזים לא רחוק מסנטיאגו דה קובה. האמנות הנאיבית הקובנית היא תערובת ייחודית של מיסטיקה, טקסים מקומיים ודת, כמו גם, חלומות, טבע וחיי היומיום. היא שואבת את השראתה מתושבי העיירות ועובדי השדה המסורים, וכן מהנופים, הארכיטקטורה וההיסטוריה המקומיים. ג'ראלד מויאל, בספרו, "אמנות קסומה של קובה", מסביר כי הנאיביות הקובנית מושרשת עמוק הן בתרבות המקומית והן בתרבות האפריקאית, והעוגן הדתי שלה "נולד במפגש בין הנצרות שכפו הכובשים הספרדים ובין האמונות האנימיסטיות...ממערב אפריקה".

בברזיל, האמנות הנאיבית הופיעה בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, עם תערוכותיהם הראשונות של סילביה דה לאון שלראו וחוזה אנטוניו דה סילבה, והזמנתו של האמן הנאיבי הייטור דוס פראזרס להשתתף בביאנלה הראשונה של סאו פאולו. הסבר אפשרי לעלייתה המאוחרת של האמנות הנאיבית בברזיל מעוגן בנסיבות היסטוריות. בעוד שהאמנים הצרפתים אנרי רוסו, אנדרה בושאן וקאמיל בומבואה, והאמריקאים אדוארד היקס ו"גרנדמא" מוזס, אם נזכיר רק כמה שמות (אם כי המוכרים ביותר), כבר היו בבחינת "נוכחות חובה" במוזיאונים חשובים בעולם, עבודותיהם של חלוצי האמנות הנאיבית בברזיל צוירו באזורים נידחים של המדינה והתגלו באיחור רב. משום כך, עלה השחר על האמנות הנאיבית של ברזיל רק במחצית השניה של המאה העשרים. האמנות הנאיבית של ברזיל רצופה בניגודים עצומים, הנובעים ברובם, מערבוב שלל תרבויות המוצא השונות, מכל קצוות העולם – כגון אירופאית, אפריקנית ואינדיאנית – ברחבי הארץ העצומה. תערובת זו משמשת קרקע פורייה להתפתחות אמנים מקוריים ביותר. הברזילאים הם אנשים שמחים, ספונטנים ויצירתיים, ונטולי מעצורים בביטוי רגשותיהם, ותכונות אלה, בשילוב עם מרץ הנעורים של התנועה המקורית, ממשיכות להשתקף בעבודות האמנות הנאיבית הנוצרות גם כיום.

את הנאיביזם בארגנטינה לא ניתן לסווג בקלות. מנהגיהם של ילידי המדינה ומסורותיהם, מעולם לא השפיעו באופן משמעותי על האמנים הנאיבים המקומיים, כפי שתרבויות האינקה, המאיה, האצטקים ואפריקה השפיעו על עמיתיהם האמנים בצפון. במקום זאת, גלי ההגירה לארגנטינה – במיוחד מאירופה – במאתיים השנים האחרונות, ובעקבותיהם מיזוגם של המנהגים והמסורות האירופאיים והאחרים עם אלו של האוכלוסייה הילידית, השפיעו רבות על חיי התושבים, אופיים וכללי המוסר שלהם, כמו גם על האמנות, האדריכלות, המוזיקה והספרות של המדינה. השפעות אלו ניכרות בבירור ביצירות האמנים הנאיבים הארגנטינאים, המתארות בצבעים מלבבים ובפרוטרוט את ההדים העולים מן העיר (במיוחד בואנוס איירס, "הפריז של דרום אמריקה"), את קצב הטנגו, מקצב הפאמפאס, הילוכם הגאה של הגאוצ'וס ויופיה השקט של פטגוניה.

במהלך הדורות, האמנות הנאיבית נותרה כנוכחות של קבע, שהיא מבעבעת בשקט מתחת לפני השטח, ולוכדת מפעם לפעם מחדש את עין הציבור, בדרך כלל עם הופעתו של אמן נאיבי צעיר ומוכשר במיוחד, או של חסיד אמנות מושבע וקולני במיוחד המוכן להעיד בפני העולם על יופייה של צורת אמנות ייחודית זו.

אוטו ביהאליי-מרין, ממחברי "האנציקלופדיה העולמית לאמנות נאיבית", מציין כי האמנות הנאיבית "האריכה ימים מעבר לשלל הסגנונות האסתטיים המשתנים-תדיר, ... ושמרה על מעמדה כמרכיב חיוני של... סצינת האמנות בכל תקופה." הסיבה לתופעה זו מתומצתת יפה בדבריו של ז'אק ארדי, גלריסט ברזילאי, הכותב בענייני אמנות נאיבית, כפי שניסח בספרו "האמנות הנאיבית בברזיל":

"מגוונים [בגישותיהם הסגנוניות]; ... מלאי מקוריות ויצירתיות, ושואפים בו-בעת להנציח את הטבע והערים הגדולות, דמויות וגם נוף, אמונות ומסורות עממיות..., ...האמנים הנאיבים מתעלים על מעבר ללמדנות האופיינית לאמנות בת זמננו בזכות גילוי-הלב והספונטניות שלהם. אלו ציירים שאינם רוצים או שואפים לשנות את העולם באמצעות אמנותם האותנטית, אלא, בהיותם חלק ממנו, לדמיין שהקסם של האמנות עשוי לסייע לאדם לשוב אל הדברים הפשוטים שבחיים."

אמנות נאיבית היא ז'אנר על-זמני שחוגג את הסיפור האנושי, ובניגוד ללחצים המטורפים של העולם החיצוני, מקרין שמחה, שלווה, שלום ורוגע. אנו נמצאים בשחר עידן הנאיביות, ז'אנר שזמנו הגיע.

דן טשיל
גלריה ג'ינא לאמנות נאיבית בינלאומית ( © כל הזכויות שמורות )

GINA Gallery of International Naive Art, 255 Dizengoff Street, Tel Aviv 63117, Israel  |  Monday-Thursday 12:00-21:00, Friday & holiday eves 10:00-14:00  |  Phone: 972-3-544-4150